תנ"ך על הפרק - שמות כח - צרור המור

תנ"ך על הפרק

שמות כח

78 / 929
היום

הפרק

בגדי הכהונה

וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב׃שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹֽבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר׃וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר׃וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם׃מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֮ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן׃וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב׃וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת׃וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ׃וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד׃וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם׃וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה׃וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם׃וְ֠הָאֲבָנִים תִּֽהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּֽהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט׃וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר׃וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן׃וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו׃וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה׃וְעָשִׂיתָ֮ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מֶחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד׃וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁןמטבעתומִֽטַּבְּעֹתָ֞יואֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד׃וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד׃וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת׃וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִֽהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ׃וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב׃פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב׃וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת׃וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה׃וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם׃וְלִבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי׃וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ׃וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם ׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואתה הקרב אליך וגו'. כבר כתבתיו למעלה כי בששי נתרחק אדם הראשון מצד חטאתו. כדכתיב ויאמר לו איכה. ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו. והוא אהרן קדוש ה' לבסם העולם ולחזקו. וכן בניו אתו. כנגד בניו של אדם הראשון שגרמו להחריב העולם. ולפי שאדם הראשון היה ערום בלי לבוש עד שהש"י ברחמנותו עשה להם כתנות עור לכסות בשר ערוה. לזה צוה בכאן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. שהוא כנגד אדם הראשון לכבוד ולתפארת. לא כראשונים שלא היו אלא לכסות בשר ערוה. ולכן היו כתנות עור שהוא לבוש בהמה. והמתרגם כתנות עור לבושין דיקר. יסכים למה שאמר בכאן לכבוד ונתפארת. שתרגומו ליקר ולתושבחן: ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו'ראוי היה לומר אשר מלאתים רוח חכמה. וי"א שחוזר לאהרן לפי שמשה אמר בענותנותו. כי אולי יאמרו חכמי ישראל וגדוליהם. שאנשים אחרים יותר ראוים היו בישראל מאהרן. ואולי יאמרו כי משה מעצמו היה עושה זה. לזה א"ל השם אל תירא מזה. ואתה תדבר אל כל חכמי לב ותאמר להם. אשר מלאתיו לאהרן רוח חכמה. ואחר שיראו שהוא מלא חכמה. יעשו את בגדי אהרן. ולא די זה אלא שהם עצמם יקחו את הזהב מביתם ואינו נכון. והנראה בזה שהשי"ת צוה למשה שידבר דרך כלל עם חכמי ישראל. ובפרט עם בצלאל שהוא הראש. כאומרו ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור. ולכן אמר בכאן כנגד בצלאל אשר מלאתיו רוח חכמה. כמו שאמר בו ואמלא אותו רוח אלהים וגו'. ובזה יתישב מה שאמר ראה קראתי בשם בצלאל. והיכן קרא בשמו עד שארז"ל מששת ימי בראשית. אבל לפי דרכם למדונו שבכאן קרא בשמו. שא"ל ואתה תדבר אל כל חכמי לב דרך כלל. ובפרט תדבר עם בצלאל אשר מלאתיו רוח חכמה. והם יקחו את הזהב. לעשות הבגדים בלי חשבון. לפי שהם נאמנים וחכמים: ועשו את האפוד. בביאור הבגדים התחיל מהחשן שהוא הנבחר מהם. ובמעשה התחיל מהאפוד. מפני שהחשן הוא מושם עליו. והוא קודם לו במעשה. כמו שכתוב ולא יזח החשן מעל האפוד. באופן שלא היה האפוד אלא כמו תיקון והכנה לשים החשן. וזהו לשון אפוד כמו ויאפוד לו בו. ואפדת לו. ולכן אמר באפוד וחשב אפודתו אשר עליו. ולכן היה מוכרח לעשות האפוד בראשונה לשים החשן עליו. אחר שהוא היה כמו מושב ותיקון לחשן. ואמר ולקחת את שתי האבנים. שהם הנזכרים כאומרו אבני שוהם ואבני מילואים. ופתחת עליהם שמות בני ישראל. לפי שזה בא להם. מצד יעקב אביהם במראה הסולם. שכתוב שם ויקם מאבני המקום. הם י"ב אבנים למספר שבטי ישראל. ואמר שם ויקח את האבן. לרמוז שחזרו כולם לאבן אחד. בסוד ה' אחד. וזה היה סוד הסולם הקושר כל הדברים כמו שכתבתי שם. ולכן אמר ששה משמותם על האבן האחת וגו'. וז"ש אבני זכרון לבני ישראל. שהיו זכרון אלו האבנים לאבני הסולם. וכן היו זכרון. שהיה נושא אותם על שתי כתיפיו לזכרון לגבוה. בענין שיעלה זכרונם לרצון לפני ה'. ולהורות ע"ז תמצא שכתב ועשיה משבצות זהב ושתי שרשרות זהב טהור מוגבלות תעשה אותם מעשה עבות. שזה רמז על השלשלת האחוזה וקשורה בחתיכות רבות. וכן בכאן אלו האבנים שהיו בהם שמות בני ישראל. היו אלו מקושרים לאלו כמו השלשלת. עד שעולה זכרונם לרצון לפני ה'. וזהו ושתי שרשרות זהב טהור מעשה עבות. הקלוע בקלועה לחבר כל הדברים למעלה. וזהו ענין השרשרות. או שרשרות מעשה עבות הנזכרים בכל מקום. לחבר הכל בשם ה'. וזהו הענין בעצמו הוא מה שאמר והבאת את הקרסים בלולאות. לקשר את האהל להיות אחד. ולזה תמצא שאנו דבקים בה בסבת זה השלשלת והשרשרות. המקשרות אותנו עם אבינו שבשמים. והם הנקראים עבותות אהבה המקשרים אותנו בשם ה'. בענין שבנ"י לא יכלו. כאומרו כי אעשה כלה וגו'. ואומר והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. הקשור עמנו בעבותות אהבה שהם שתי שרשרות מעשה עבות הנזכרות כאן. ולכן אמר המה יאבדו ואתה תעמוד וגו'. ואם כן בני עבדיך ישכונו לעולם כמו שאתה קיים. ולכן תמצא שאמרו בירושלמי מרגלית טובה. מלה"ד למלך שהיה לו פותחת קטנה שבה סותם כל אוצרותיו. אמר המלך פותחת זו היא קטנה ובמהרה תאבד מה אעשה. עשה לה שלשלת גדולה לקשרה בה. אמר אם תאבד הפותחת בעבור זאת השלשלת אמצאנה. וכן בכאן ישראל הם המעט מכל העמים ורמוסים ברגליהן. כמעט רגע יאבדו. מה עשה הש"י עשה לה שלשלת גדולה לקושרם בהם. בענין שלעד לעולם לא יאבדו. והיא אהבת האבות ושבטי ישראל. שנקשרו בשלשלת גדולה ונדבקו ונקשרו עם הש"י להיותם קיימים לעולם. ולכן אמר בכאן ושתי שרשרות זהב טהור. וכן אמר בחשן ועשית על החשן שרשרות גבלות מעשה עבות. בענין שיתקשרו ישראל בשלשלת ובעבותות אהבה עם אביהם שבשמים וזהו אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. בשלשלת גדולה: ועשית חשן משפט. עכשיו בא לפרש ענין האבנים הנזכרים הנרמזים ביעקב. ואמר ומלאת בו מלואת אבן ארבעה טורים אבן. בענין שיעלו י"ב אבנים למספר שבטי ישראל. וזהו והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. בענין שיתקשרו י"ב אבנים בי"ב שמות בני ישראל. ויהיו אחוזים למעלה בי"ב חותמות בי"ב גבולי אלכסון. בי"ב אותיות של שם יהו"ה ואהי"ה ואדנ"י. וזהו ועשית על החשן שרשרות גבלות מעשה עבות. הם עבותות האהבה שהזכרנו. ולזה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד. בענין שיהיה הכל מקושר שמות בני ישראל. שהם בשני אבני האפוד עם י"ב אבנים שבחשן. ובזה ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו. בענין שיתבררו כל הדברים במשפט. לרחם על ישראל מכל חטאתם ומכל משפטם. וזהו ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. להתפלל עליהם. ובראות את שמות בני ישראל כתובים בחזה כתובים על לוח לבו. לא ישכחם בעבודתו ובתפלתו. ולזה נקרא חשן משפט על שנשא משפטם על לבו. וכן שנושא ומכפר עונם בעבודתו. וכמו שהארון הוא ראש כלי הקדש. חשן המשפט הוא ראש בגדי הקדש. ובו היו האורים והתומים. כדכתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים והתומים הידועים למשה. כי אנחנו לא נדע מה הם. אם הם כתב אלהים או שמות קדושים. וי"א שהם הד' טורי אבן שאמר שהיו מפותחות. שהיה שם עם אורים ותומים. מפני שהכהן רואה בהם משפט בני ישראל עד תומו. ושעל זה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. ואחרים אומרים שהמכתב מכתב אלהים. ורוב החכמים המקובלים הסכימו שהם שמות קדושים. ונקראים אורים על שם סופם שהם מאירים בכח סגולתם השמות שהם באבני החשן. ויאירו לו עיני הכהן השואל במשפטם להשיג שאלתו. וזהו פתרון את משפט האורים. ובהיותם מאירים נקראו אורים. ובהיותם משלימים כוונת השואל. נקראים תומים. כי הם מאירים לכהן ובאמצעיתו לעם. כי נחה עליהם רוח הקדש ונמשך לכהן באמצעותם. כמו שנחה על ארון העדות. ולפי דעת רז"ל במקומות רבים מהנגלה אמרו. כי שאלת הכהן היתה נודעת באותיות שמות בני ישראל שהיו בולטות. וכן באבנים שהיו מאירות או היו חשוכות. וע"ז נקראו אורים שמאירים. ותומים שמשלימים האותיות. וטעם האבנים תמצאהו בפי' התורה לה"ר בחיי: ועשית את מעיל האפוד וגו'. ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן וגו'. פעמון זהב ורמון וגו'. והתורה ביארה התועלת הנמשך מזה שהוא ונשמע קולו בבואו אל הקדש. כי כן ראוי לכל נכנס בהיכל המלך שיכנס ברשות ולא יכנס פתאום. וכל זה להורות על מעלת התורה שיש בה חכמה ורוב פנינים ומוסרים רבים ודרך ארץ. כאומרם הפוך בה דכולא בה. ולכן אני סבור כי זה אזהרה לכהן. שאע"פ שהוא מלובש באלו הבגדים כמלאך ומשרת. ושוליו מלאים את ההיכל בקדושתו וענותנותו. ראוי לו לפעמו במחנה דן ולהיות בקי בדברי החכמה ובדברי דרך ארץ. בענין שידע להזהר ולהשמר מדברי הערמות והתחבולות. כמו שאמר שהע"ה לתת לפתאים ערמה. ואמר וראיתי אני שיש יתרון לחכם מן הסכלות. ר"ל מן הסכלות אני יודע מעלת החכמה. כי כל דבר ניכר מהפכו. וזהו כיתרון האור מן החשך. ולכן שלמה השיג כל הדברים מצד הסכלות. ומצד חכמת אשמדאי. והיה הולך להררי חשך להשיג מחכמת בני קדם. וזהו שבתי וראיתי כמוזכר בזוהר. ולכן כתוב שם על וה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם וכו'. מה ענין זה לזה. אבל אמרו שם כי חירם היה חכם גדול בחכמת הכישוף ובחכמת השדים. עד שהיה פורח באויר להראות חכמתו. ולא היה רוצה להודות בחכמת שלמה. ושלמה היה בקי ממנו באותה חכמה. ובכח שמות הקדש הכריחו והודיעו שחכמתו היתה הבל וריק. עד שמצד שה' נתן חכמה לשלמה ויהי שלום בין חירם. ולכן הסנהדרין היו יודעים לבטל הכישופים אם יבא אדם לעשותם נגד ישראל. ולכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו אחר שאמר להם צאו וראו אי זו היא דרך טובה. חזר לומר להם איזו היא דרך רעה. ומה צריך לזה כי מהאחד נמשכת האחרת. אבל רצה לידע בהם. כמו שהיו חכמים בידיעת הטוב. אם יהיו חכמים בבחירת הרע להשמר ממנו. כי כן צריך לכל חכם להיות בידו סייפא וספרא. ושם הארכתי בזה. ולכן אמר בכהן שאע"פ ששוליו מלאים את ההיכל בקדושתו צריך לידע ולהבחין בין הדברים [האמיתיים] ובין הערמות והתחבולות להשמר מהן כשיצטרך. וזהו ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ופעמוני זהב בתוכם סביב. בענין שיהיה ערום בכל חכמה. ויהיה מרגיש הדברים ומבחין ביניהם. ויהיה בקי ברמאות. לא לפעול בו. אלא להשמר ממנו כשיצטרך. בענין שבזה יהיה נפעם רוחו בתוכו. וזהו פעמון זהב ורימון. כמו לפעמו במחנה דן. כי אחר שהוא מורה התורה. והוא שומר לעמו בתפלתו ובקרבנותיו. ראוי לו שידע כיצד יבטל מחשבת זדים כשיצטרך. וזהו מה שרמזו ז"ל באומרם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. כי אחר שאלישע אחר היה מין. היאך היה למד ממנו. לזה השיבו אל תתמה על החפץ. כי כן צריך לכל חכם לידע כל הדברים להבחין בין טוב לרע. כאומרו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. ולכן ר"מ לימד מאחר כל הדברים טובים ורעים. אבל לא היה פועל בהם. וזהו רמון מצא שהוא אלישע אחר. שהיה ערום לרע. תוכו אכל מפנימיות החכמה. והחיצוני שהיא הקליפה והערמה זרק. כי לא אכלה ולא נהנה ממנה. אעפ"י שהיה יודע בה ומבחין בין טוב לרע. וזהו פעמון זהב ורמון האמור ברבי מאיר. וזהו ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות. כמו שמתים האנשים הפתאים אשר לא ידעו ליזהר: ועשית ציץ זהב טהור. זה היה לכפר על עזות מצח. וזהו והיה על מצח אהרן. ונשא אהרן את עון הקדשים. כי הוא היה מכפר בכח שם ה' שהיה על מצחו כתוב קדש לה'. וחזר לומר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'. לרמוז שאחר שמביאו תמיד על מצחו. יזכרם בתפלתו ובקרבנותיו. בענין שה' אלהיהם יוציאם וירצם וירחם עליהם תמיד. אחר כך צוה ולבני אהרן תעשה כתנות. אחר שהם באים למלאות מקום בני אדם הראשון. ולכן אמר בהם לכבוד ולתפארת. ואמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. שזה רמז על ערות וחטאת אדם הראשון. כמו שאמרו אדם הראשון מושך בערלתו היה. וי"א שאלה הבגדים הם רמזים. רומזים לכלי הקדש וחשן המשפט המושם על לב אהרן. שרומז אל הארון ואבני החשן ללוחות האבן אשר בו. ומכתב האורים למכתב הלוחות שהוא מכתב אלהים. והאפוד על כתפו לכפורת. ואבני השוהם לכרובים. והציץ שמפותח בו קדש לה' לכבוד השוכן עליהם. והמעיל. לפרוכת המסך וליריעות השש. שהם מכסים את כל המשכן מבפנים הנקראים אוהל. ושעל זה נקראו בגדי קדש. ובעוד שהכהן מלובש בהם הוא קדש ומקודש ע"כ:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך